שאלות נפוצות

הסרט "נאילה והאינתיפאדה" נוצר על ידי ארגון Just Vision, צוות של קולנוענים, עיתונאים ופעילי זכויות אדם. ביימה אותו הקולנוענית והמנהלת הקריאטיבית של Just Vision, ג׳וליה באשה, ומנהלת ההפקה הייתה סוהאד באבא, מנכ"לית Just Vision. הוא הופק על ידי רולא סלאמה, עיתונאית ומנהלת חינוך וקשרי קהילה בפלסטין של Just Vision, ביחד עם רבקה וינגברט-ג'אבי, אשר גם ערכה את הסרט עם פלאוויה דה סוזה. המפיקים השותפים הם רונית אבני, מייסדת ארגון Just Vision, ג'ן מרלו, רכזת התקשורת של Just Vision, פאדי אבו שמאלה, סואד אמירי, אניה רוס, ג'סיקה דבייני ונאוה מזרחי. מפיקי המשנה הם חגי מטר (מנכ"ל "972– לקידום עיתונאות אזרחית" ומנהל שותף של "שיחה מקומית"), שרה פוסקו וחנה לורנס.

ליוצרי הסרט יש קשר אישי עם האזור, ורבים מחברי הצוות של ארגון Just Vision והצוות שמאחורי "נאילה והאינתיפאדה" גדלו במזרח התיכון או התגוררו באזור תקופות משמעותיות. כולנו מחוייבים לקדם עתיד פלורליסטי, צודק ומכבד זכויות־אדם לכולם בישראל/פלסטין באמצעות עיתונות עצמאית, קולנוע תיעודי , ותקשורת אסטרטגית וישירה עם מגוון קהלים רלוונטיים בארץ ובעולם.

בשנת 2013 החל הצוות שלנו לבצע תחקיר נרחב על אירועי האינתיפאדה הראשונה וראיין עשרות פעילים, עיתונאים, ועורכי הדין פלסטיניים וישראליים שפעלו באותה התקופה.

בשלב הראשון של התחקיר ראיינו מנהיגים פלסטינים שהוגלו בשעתו בגלל פעילותם באש"ף, וחברי המפקדה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה, שהורכבה ממנהיגים מקומיים. ראיינו גם עיתונאים ועורכים ישראליים שכיסו את האינתיפאדה וגייסנו עיתונאי ישראלי עצמאי לביצוע ניתוח של התקשורת הישראלית כדי להבין כיצד דווח הסיפור לציבור הישראלי. לבסוף, ראיינו היסטוריונים שתיעדו את האינתיפאדה הראשונה ואת המו"מ שבעקבותיו.

כאשר יצאנו לדרך עם הפרויקט, לא ידענו שנשים יתגלו כגיבורות הראשיות. אך התחקיר שלנו מצא כי רשת חשאית של נשים, שפעלו דרך רשתות פורמאליות ובלתי פורמאליות, שיחקה תפקיד מכריע בניהול האינתיפאדה והישגיה. התחקיר אף גילה כי התקשורת הישראלית והבינלאומית התעלמו במידה רבה מאופיה הבלתי מזוין של האינתיפאדה הראשונה בדיווחים שלהם. ככל שלמדנו יותר, כך השתכנענו שזהו הסיפור שעלינו לספר. בשלב זה יצא צוות ההפקה שלנו לראיין למעלה מעשרים נשים פלסטיניות וכן כמה פעילים, עיתונאים ועורכי דין ישראלים לזכויות אדם שהיו פעילים באינתיפאדה.

מאחר שחלק גדול מסיפור האינתיפאדה הראשונה טרם סופר עד אז, אחד האתגרים הגדולים היה למצוא חומר מצולם, במיוחד מנקודת המבט של השטח. בעזרת צוות ארכיונאים פלסטיניים, ישראליים ואמריקנים, עברנו על מאות שעות של חומרים מצולמים ואין ספור עמודי חומרים ארכיוניים. הרוב המכריע של עיתונות הזרם המרכזי מהאינתיפאדה לא שיקף את סיפור מהלכי ההתנגדות העממית היומיומית ולא את תפקיד מנהיגות הנשים בתנועה. אבל הצלחנו למצוא צילומי חדשות מארגונים שהדיווחים שלהם שיקפו באופן נאמן יותר את מה שהתרחש בשטח.

שמחנו מאד להעזר בסרט תיעודי פיני על חייה של נאילה, מאת איקה והקלהטי, בשם "אמל, אינעאם, נאילה," שהפך למקור מרכזי של חומרים מצולמים להמחשת הסיפור שמסופר ב"נאילה והאינתיפאדה".

הקרנת הבכורה של "נאילה והאינתיפאדה" הייתה בנובמבר 2017 בפסטיבל DOC NYC, ולאחריו בפסטיבל הבינלאומי לסרטים תיעודיים של אמסטרדם, והבכורה המזרח תיכונית שלו הייתה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של דובאי. במרץ 2019 הוקרן "נאילה והאינתיפאדה" בערוץ השידור הציבורי האמריקאי PBS כחלק מהסדרה עטורת השבחים "נשים, מלחמה והשלום II" בשיתוף Fork Films ו-  WNET/THIRTEEN.

הבכורה של "נאילה והאינתיפאדה"בשטחים הכבושים הייתה בדצמבר 2017 לכבוד יום השנה השלושים של האינתיפאדה הראשונה, ובישראל באוקטובר 2018 במקביל לשידור המקוון של הסרט באתר "שיחה מקומית", אתר החדשות העברי שנוסד ויוצא לאור בשיתוף עם "972 – לקידום עיתונאות אזרחית". הסרט הוקרן בפני קהלים פלסטיניים, ישראליים, אמריקנים ובינלאומיים במספר רב של אתרים תיאטרוניים, חינוכיים וקהילתיים.

עד כה, הוקרן הסרט "נאילה והאינתיפאדה" כ-250 פעמים, בלמעלה מ-85 ערים וכפרים ברחבי העולם, לפני למעלה מ-23,000 אנשים. בין האירועים הבולטים:

בכורות בפסטיבלים באולמות גדושים ברחבי העולם, כולל הבכורה העולמית שלנו ב-DOC NYC, הבכורה הבינלאומית בפסטיבל אמסטרדם, הבכורה המזרח תיכונית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בדובאי, הבכורה בקליפורניה בפסטיבל הסרטים היהודיים בסן פרנסיסקו, הבכורה בלונדון בפסטיבל הסרטים של Human Rights Watch, ועוד.

הבכורה הפלסטינית שלנו ברמאללה בפני למעלה מ-800 פלסטינים מרחבי האזור, כולל פעילים מחברון, בודרוס, מזרח ירושלים ועוד, וכן נשים מנהיגות מהאינתיפאדה הראשונה והיום.

הבכורה הישראלית שלנו בתל אביב-יפו עם למעלה מ-250 עיתונאים, פעילי זכויות אדם, חברי כנסת, פעילים וותיקים וצעירים.

הבכורה שלנו בעזה עם למעלה מ-300 פלסטינים בעיר עזה, ואחריה קיימנו הקרנות באוניברסיטאות, מרכזי תרבות ועמותות, במטרה להגיע לנוער, נשים, סטודנטים, אנשי חינוך ופעילים ברחבי עזה, מח'אן יונס ועד בית לאהיא.

הקרנה במטה האומות המאוחדות בניו יורק עם מנהיגי חברה אזרחית, קובעי מדיניות, עיתונאים, ושחקנים בינלאומיים.

לרשימה מלאה של הקרנות בעבר ובעתיד (אנגלית), ראו: www.justvision.org/events.

האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987 והמשיכה עד לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. מה שייחד את האינתיפאדה הראשונה הוא שהיא איחדה את החברה הפלסטינית על דורותיה, מפלגותיה הפוליטיות, מעמדותיה ומגדריה, והשתמשה ברבים מסימני ההיכר של תנועות מרי אזרחי והתנגדות לא אלימה קלאסיות, כולל צעדות, שביתות מס, שביתות שבת, חרמות ועוד. יחד עם זאת, על האמצעים הלא אלימים של אותה התקופה (שהיוו את הרוב המכריע של הפעילות, במיוחד ב-18 החודשים הראשונים של האינתיפאדה), האפילו המראות ששלטו בחדשות הערב של התקופה: בקבוקי תבערה, נוער זורק אבנים, פעולות צבאיות ומהלכים פוליטיים.

יצרנו את "נאילה והאינתיפאדה" כדי להשלים את הפערים בנראטיב היסטורי זה, באמצעות סיפור שמציע תיאור שלם יותר של האירועים שהתרחשו לפני 30 שנה. לאחר תחקיר מעמיק, גילינו שלא רק פעילות השטח זכתה להתעלמות - גם סיפוריהן של נשים שמילאו תפקייד מפתח במאבק טרם סופרו. מטרתנו הייתה להביא כמה מהלקחים של התקופה כל עוד היו המנהיגות הוותיקות בחיים ויכלו לספר את סיפוריהן ולחלוק אותם עם קהילות פלסטיניות, ישראליות ובינלאומיות שמתמודדות עם השאלה איך לבנות תנועות בנות קיימא, מכילות ואפקטיביות כיום.

פעילים ישראליים מילאו תפקיד משמעותי באינתיפאדה הראשונה, כאשר צעדו בסולידריות עם פלסטינים, הגנו על פעילים פלסטיניים כשאלה נעצרו ונאסרו, דיווחו על היבטים שבעיקרם נעדרו מהדיווח התקשורתי של הזרם המרכזי, וארגנו פעילויות בתוך החברה שלהם. חלק מארגוני הסינגור שעדיין פעילים בישראל כיום, ובהם בצלם, נשים בשחור, גוש שלום ושלום עכשיו, צמחו מתוך האינתיפאדה הראשונה וחלקם הרחיבו את פעילותם כתוצאה מאירועי אותה התקופה. כמה עיתונאים ישראליים גם שיחקו תפקידי מפתח בדרישת דין וחשבון מהממשלה ומתן הקשר חיוני לאירועים, ביניהם רוני בן אפרת ואורן כהן, המופיעים בסרט. במקרים מסוימים, פעילים ועיתונאים ישראליים לקחו סיכונים אישיים ומקצועיים כדי לחשוף את האמת על מה שקרה באינתיפאדה, כגון הפרת צווי אסור פרסום ממשלתיים ופרסום ידיעות בניגוד לרצון עורכיהם. למשל, רוני בן אפרת, המופיעה ב"נאילה והאינתיפאדה", ריצתה תקופת מאסר כתוצאה מכתיבתה. 

האינתיפאדה הראשונה הייתה גם שלב מרכזי בסולידריות הפמיניסטית בין נשים פלסטיניות וישראליות. למשל, בעקבות האינתיפאדה הראשונה, נשים בשחור החלו לקיים משמרות שבועיות בשנת 1988 כדי למחות נגד הכיבוש והפרות זכויות אדם רחבות יותר שפגעו בפלסטינים, ופעילותן נמשכת עד היום. נשים מילאו תפקידים מרכזיים בארגוני זכויות אדם שנוסדו בתקופה זו, ובהם נשים למען אסירות פוליטיות, שני – נשים ישראליות נגד הכיבוש, ורשת נשים ישראליות לקידום השלום. חלק מהנשים הישראליות השתתפו בפעולה ישירה לא אלימה לצד פלסטינים בגדה המערבית ומזרח ירושלים, בעוד שכמה עורכי דין ישראליים, במיוחד פליציה לנגר ולאה צמל, הגנו על פעילים פלסטיניים בבתי המשפט הישראליים, ובהם כמה מהנשים שמופיעות בסרט.

למי שמעוניין ללמוד יותר על תפקידן של נשים ישראליות באינתיפאדה הראשונה, ראו מאמר זה בארכיון הנשים היהודיות ומאמר זה בשיחה מקומית.

"נאילה והאינתיפאדה" הוא סרט אודות תפקידן של נשים בתנועת ההתנגדות האזרחית של האינתיפאדה הראשונה והלקחים שניתן להפיק מכך לדורות הבאים. אין לו בשום פנים ואופן יומרה לצייר תמונה היסטורית מלאה של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, ואף לא דיווח מלא על האינתיפאדה הראשונה. כשלרשותנו 75 דקות בלבד לספר את הסיפור, החלטנו בשלב מוקדם בהפקה שתפקידן של הנשים הפלסטיניות יהיה המוקד המרכזי של הסרט, נוכח שקיפותן בשיח הרחב יותר סביב האינתיפאדה, והזווית החיונית שהן נותנות להבנת אותה התקופה ומהלך האירועים מאז. אנו סבורים שגישה ממוקדת זו נתנה לנו את האפשרות הטובה ביותר להשלמת פערים היסטוריים תוך תרומה בונה לשיח רחב יותר על תפקידן של נשים בהתנגדות אזרחית לא אלימה וכוחה של פעילות שטח.

כמעט כל קטע בסרט נוגע בחוויותיהן האישיות של נאילה ופעילות אחרות שהיו מעורבות בחייה בתקופת זמן מסוימת, תוך התמקדות בפעילות השטח שלהן והלקחים שהן הפיקו. מסיבה זו, למרות שהם מאוזכרים בסרט, לא סיפקנו את ההקשר של אירועים היסטוריים מכוננים כגון המלחמה ב-1948, שבה הוקמה ישראל ומאות אלפי פלסטינים הפכו לפליטים, וכמו כן לא התייחסנו למרכיבים אזוריים משפיעים אחרים, כגון עלייתו של אש"ף ויחסיו המשתנים עם מדינות ערב השכנות. תקוותנו שהסרט יעורר עניין להמשיך ללמוד ולדון בגורמים חשובים אלה ואחרים בנושא הישראלי-הפלסטיני.

נאילה עאיש, כמו כל העצירים המנהליים הפלסטינים, נעצרה ונכלאה בצו צבאי ישראלי ולא בצו משפטי, כמו שמוחל על אזרחים ישראליים. ההליך השיפוטי שנעשה מכוח צו צבאי מנוהל על ידי בית משפט צבאי ולא בית משפט אזרחי. אמנות ז'נבה מתירות להשתמש במערכת משפטית מיוחדת זו, שבה נקבעות זכויותיהם של אזרחים בבתי משפט צבאיים, אך ורק במהלך כיבוש זמני. מזה עשורים, הושמו אלפי פלסטינים תושבי השטחים הכבושים כמו נאילה במעצר מנהלי – פרקטיקה שבה יכול מפקד צבאי לכלוא אדם לתקופות בלתי מוגבלות ללא משפט וללא כתב אישום.

העילה למעצרה של נאילה הייתה החשד לחברות במפלגה פוליטית אסורה – במקרה זה החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – אם כי היא מעולם לא הואשמה בכך. יש לבחון את שאלת חוקיות מעשיה של נאילה לאור נסיבות אלה, שבהן הושעו ההליכים המשפטיים הרגילים החלים על אזרחים. למידע נוסף על שתי מערכות המשפט הנפרדות לישראלים ולפלסטינים בשטחים הכבושים, אפשר לעיין במקור זה מאת האגודה לזכויות האזרח בישראל. למידע נוסף על מעצרים מנהליים ראו אתר בצלם. 

כפי שמתואר בסרט, ביתה של נאילה עאיש נהרס על ידי צה״ל כשהיייתה תלמידה בבית הספר היסודי. סיבת הריסת הבית מעולם לא נמסרה למשפחתה של נאילה, למרות מאמציהם לברר את הנושא עם הצבא. אך גם ללא מידע על מקרה פרטי זה, קיים מידע בנושא שיכול לסייע לנו להבין את הפרקטיקה של הריסת בתים.

על פי הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הרסה ישראל כ-50,000 בתים ומבנים פלסטיניים בישראל ובשטחים הכבושים בין השנים 1967–2019. צה״ל והממשלה מדיקים הריסות אלה לרוב בעילות של  ביטחון ובנייה לא חוקית. 

במישור הבטחוני, השלטונות הישראליים הורסים בתים פלסטיניים ורכוש אחר, כצעד ענישתי נגד מורשעים או אף חשודים בפיגועים נגד ישראל. הריסות אלה עקרו והותירו ללא בית אלפים, בכלל זה קרובי משפחה שלא הואשמו בדבר. משום כך מכונה מדיניות זו בפי מבקריה, ובהם האו”ם, ארגון Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל, צורה של ענישה קולקטיבית. יתרה מכך, מספר בכירים ישראלים סבורים שהריסת בתים ענישתית דווקא אינה מסייעת למאמצי הביטחון ואף פוגעת בהם. 

באשר לאישורי בנייה, רוב הבתים הפלסטיניים שנהרסו במזרח ירושלים, בגדה המערבית ובערים וכפרים פלסטיניים בתוך ישראל, נהרסו משום שלא היו עבורם אישורי בנייה מהרשויות הישראליות. בניגוד לאזרחים ישראלים, מאד קשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לפלסטינים להשיג אישורי בנייה לכן לעיתים קרובות טוענים מבקרים על הריסות הבתים, שהן מעידות על יחס לא שוויוני כלפי פלסטינים וישראלים על בסיס זהות לאומית ואתנית.

בעוד שהריסת בתים בשטחים הכבושים נעשית מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום הישראליות, היא אסורה בחוק הבינלאומי על ידי אמנת ג’נבה הרביעית, ועומדת בסתירה לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי. 

למידע נוסף על הרקע ההיסטורי של מדיניות זו והמאבק המשפטי נגד הריסת בתים, ראו מקורות אלה של המוקד להגנת הפרט

ובצלם.

אחת ממטרותינו בסרט "נאילה והאינתיפאדה" הייתה לספר סיפור שטרם סופר. התקשורת בתקופת האינתיפאדה הראשונה סיפקה תיאור חזק של אירועים שעניינם "חוק וסדר" – זריקת אבנים, בקבוקי תבערה, פלישות צבאיות, ועוד. אלה הם הדימויים שרוב האנשים מקשרים לאזור במובן הרחב יותר ולמושג האינתיפאדה בפרט, אך הם מספרים רק חלק מהסיפור ומחזקים נראטיב חלקי אשר הופך את ההתנגדות האזרחית הלא חמושה לשקופה במקרה הטוב, ובמקרה הרע יותר, מזמין את דיכויין, הפללתן ומניעתן של תנועות שטח לשינוי באזור. מטרתנו בסיפור זה לא הייתה להתעלם ממקרי אלימות בתקופה זו, אלא למלא את החסר על ידי הפניית המבט לפעילות הלא אלימה המרשימה והנרחבת שהתרחשה יום יום מאחורי הכותרות.

רבים מקשרים את המושג "אינתיפאדה" עם פיגועי התאבדות ופיגועי טרור אחרים נגד אזרחים. ייתכן שפישוט זו נובע מערבוב בין האינתיפאדה הראשונה, שהייתה בעיקרה לא אלימה, והאינתיפאדה השנייה, בראשית שנות האלפיים, שכללה מסע ממושך של פיגועי התאבדות והתקפות אחרות על אזרחים בתוך הקו הירוק.

למי שגר בישראל ובשטחים הכבושים, "נאילה והאינתיפאדה" זמין לצפייה חופשית באתר "שיחה" מקומית בעברית ובאתר Just Vision בערבית. אם אתם מעוניינים להביא את "נאילה והאינתיפאדה" לארגון, אוניברסיטה, קבוצה או לאירוע קהילתי אחר שלכם, נשמח לספק לכם קישורית להורדה או DVD. למידע נוסף, נא כיתבו אלינו: events@justvision.org לרשימה מלאה של הקרנות בעבר ובעתיד, ראו:  www.justvision.org/events.